דת, מלחמה ושלום – עבר והווה

בקצרה

דתות שימשו לאורך ההיסטוריה גם כמקור השראה לרחמים, צדקה ושלום, וגם כהצדקה למלחמות, כיבוש ואכזריות. רוב החוקרים מסכימים שהדת כמעט אף פעם אינה הגורם היחיד למלחמה: היא שזורה בגורמים פוליטיים, לאומיים, אתניים וכלכליים. אבל כשהדת מעורבת, היא עלולה להפוך סכסוך לקשה יותר לפתרון. העמוד הזה מרכז את התמונה – בלי להאשים דת מסוימת ובלי לטייח.

פרקים מורחבים: מלחמות וסכסוכים כיום · הסכסוך הישראלי-פלסטיני והדת

כמה מהמלחמות היו "דתיות"?

• לפי Encyclopedia of Wars (פיליפס ואקסלרוד, 2004), מבין כ-1,763 מלחמות שתועדו בהיסטוריה, כ-123 (כ-7%) סווגו כמלחמות שבהן הדת הייתה גורם עיקרי. הנתון מצוטט רבות אך גם נתון לוויכוח, כי ההגדרה של "מלחמה דתית" שנויה במחלוקת.
• הדת כמעצימה: החוקרת מוניקה דפי טופט מצאה שמלחמות אזרחים שבהן הדת היא נושא מרכזי נוטות להיות ארוכות וקטלניות יותר.
• "מלחמה קוסמית": מארק יורגנסמאייר (Terror in the Mind of God) מתאר כיצד מסגור של סכסוך כ"מלחמה קוסמית" בין טוב לרע מקשה על פשרה.
• ביקורת על המושג: ויליאם קוואנו (The Myth of Religious Violence) וקרן ארמסטרונג (Fields of Blood) טוענים שהמושג "אלימות דתית" מוגזם, ושהמניע העיקרי למלחמות לאורך ההיסטוריה היה דווקא המדינה וכוחה.

מלחמות וסכסוכים בולטים עם ממד דתי בהיסטוריה

הכיבושים הערביים-מוסלמיים (המאות ה-7–8)

• רקע: אחרי מות מוחמד (632) התפשטה הח׳ליפות במהירות על חשבון האימפריות הביזנטית והסאסאנית, מספרד ועד מרכז אסיה.
• הממד הדתי: הכיבוש נעשה בשם האסלאם, אך לרוב לא נכפתה המרת דת: יהודים ונוצרים (ובהמשך גם זורואסטרים) קיבלו מעמד של "ד׳מי" – חסות ואוטונומיה דתית, תמורת מס גולגולת ומגבלות. ההתאסלמות של רוב האוכלוסייה נמשכה מאות שנים.
• מורשת: עיצב את מפת הדתות של המזרח התיכון וצפון אפריקה עד היום.

מסעי הצלב (1096–1291)

• רקע: האפיפיור אורבנוס השני קרא ב-1095 לשחרר את ירושלים. הצלבנים כבשו אותה ב-1099, צלאח א-דין כבש אותה מחדש ב-1187, ועכו, המעוז האחרון, נפלה ב-1291.
• מחיר: טבח בתושבי ירושלים, מוסלמים ויהודים, ב-1099; טבח בקהילות יהודיות בחבל הריין ב-1096 ("גזירות תתנ״ו"); ובמסע הצלב הרביעי (1204) נבזזה קונסטנטינופול הנוצרית.
• הסדרים: גם בעיצומם נחתמו הסדרים: הסכם יפו (1192) בין ריצ׳רד לב הארי לצלאח א-דין התיר עלייה לרגל לירושלים, והקיסר פרידריך השני קיבל את ירושלים בהסכם עם הסולטן אל-כאמל (1229) בלי קרב.

הרקונקיסטה (722–1492)

• רקע: כיבוש חצי האי האיברי מחדש בידי ממלכות נוצריות, עד נפילת גרנדה ב-1492.
• מחיר: באותה שנה גורשו יהודי ספרד (צו אלהמברה); המוסלמים הומרו בכפייה, ויוצאיהם ("מוריסקים") גורשו ב-1609–1614. האינקוויזיציה הספרדית רדפה "מומרים" שנחשדו בשמירת דתם.
• מורשת: לצד המלחמות, תקופת אל-אנדלוס זכורה גם בזכות פריחה תרבותית משותפת למוסלמים, יהודים ונוצרים, אם כי היקף הסובלנות בה שנוי במחלוקת בין היסטוריונים.

מלחמות הדת באירופה (1524–1648)

• רקע: הרפורמציה הפרוטסטנטית פיצלה את אירופה המערבית. המלחמות כללו את מלחמות הדת בצרפת (1562–1598, כולל טבח ליל ברתולומיאוס הקדוש ב-1572) ואת מלחמת שלושים השנים (1618–1648).
• מחיר: במלחמת שלושים השנים נספו לפי ההערכות 4.5 עד 8 מיליון בני אדם; חלקים מגרמניה איבדו שיעור גדול מאוכלוסייתם.
• איך הסתיימו: שלום אוגסבורג (1555) קבע ש"דת השליט היא דת הנתינים"; צו נאנט (1598) העניק סובלנות להוגנוטים בצרפת (ובוטל ב-1685); שלום וסטפליה (1648) קבע הסדרים דתיים ופוליטיים ונחשב לרוב כאבן דרך בהתפתחות מדינת הלאום הריבונית. אחד הלקחים: תשישות הדדית והפרדה בין שאלות האמונה לשאלות השלטון.

מרד טאי-פינג בסין (1850–1864)

• רקע: הונג שיו-צ׳ואן, שטען שהוא אחיו הצעיר של ישו, הקים "ממלכת שמיים" שכבשה חלקים נרחבים מדרום סין.
• מחיר: הערכות של 20 עד 30 מיליון הרוגים, רובם מרעב ומגפות – מהמלחמות ההרסניות בהיסטוריה.
• איך הסתיים: בדיכוי צבאי בידי שושלת צ׳ינג וצבאות אזוריים.

חלוקת הודו (1947)

• רקע: עם סיום השלטון הבריטי חולקה הודו להודו ולפקיסטן לפי רוב דתי (הינדי או מוסלמי).
• מחיר: אלימות המונית בין הינדים, מוסלמים וסיקים; הערכות מכמה מאות אלפים ועד כ-2 מיליון הרוגים, וכ-15 מיליון עקורים.
• מורשת: הסכסוך על קשמיר ויחסי האיבה בין הודו לפקיסטן נמשכים עד היום. ב-1971 נפרדה בנגלדש מפקיסטן, מה שהראה שזהות דתית משותפת לבדה לא החזיקה את המדינה.

מלחמת האזרחים בסודאן ועצמאות דרום סודאן (1983–2005)

• רקע: הצפון, ברובו מוסלמי ודובר ערבית, ניסה להחיל את השריעה על כל המדינה; הדרום, שרוב תושביו נוצרים או בני דתות מסורתיות, מרד.
• מחיר: לפי ההערכות כ-2 מיליון הרוגים, רובם מרעב ומחלות.
• איך הסתיים: הסכם השלום המקיף (2005) כלל אוטונומיה לדרום ומשאל עם, ובו הוחלט על עצמאות דרום סודאן (2011). אבל ב-2013 פרצה בדרום סודאן עצמה מלחמת אזרחים, על רקע אתני ופוליטי.

"הצרות" בצפון אירלנד (1968–1998)

• רקע: סכסוך לאומי בין רפובליקנים, ברובם קתולים, לבין יוניוניסטים, ברובם פרוטסטנטים, על השאלה אם המחוז יישאר בבריטניה.
• מחיר: כ-3,500 הרוגים.
• איך הסתיים: הסכם יום שישי הטוב (1998): חלוקת שלטון בין הקהילות, הכרה בזכותם של התושבים להכריע בעתיד המחוז ברוב, פירוק נשק ושחרור אסירים. אנשי דת משני הצדדים היו מעורבים בערוצי הידברות חשאיים. השלום מחזיק, אך החברה עדיין מופרדת במידה רבה (שכונות, בתי ספר, "חומות שלום").

מלחמת האזרחים בלבנון (1975–1990)

• רקע: שיטת שלטון עדתית, נוכחות פלסטינית חמושה ומעורבות סורית וישראלית. הלחימה התנהלה בין מיליציות נוצריות, סוניות, שיעיות ודרוזיות.
• מחיר: כ-120 עד 150 אלף הרוגים; טבחים בכמה צדדים.
• איך הסתיימה: הסכם טאיף (1989) איזן מחדש את חלוקת השלטון בין העדות. מבקרים טוענים שההסכם קיבע את השיטה העדתית ואת כוחן של המיליציות לשעבר, וחיזבאללה נשאר חמוש.

מלחמות יוגוסלביה ובוסניה (1991–1999)

• רקע: עם התפרקות יוגוסלביה התנגשו זהויות דתיות-לאומיות: סרבים אורתודוקסים, קרואטים קתולים ובוסנים מוסלמים, ובהמשך גם בקוסובו.
• מחיר: בבוסניה לבדה כ-100 אלף הרוגים; רצח העם בסרברניצה (1995) – כ-8,000 גברים ונערים מוסלמים. מסגדים וכנסיות נהרסו במכוון.
• איך הסתיים: הסכם דייטון (1995) סיים את המלחמה בבוסניה בחלוקת שלטון בין שלוש הקבוצות. מבקרים טוענים שהמבנה מקבע חלוקה אתנית-דתית ומשתק את המדינה.

מלחמות הג׳יהאד העולמי ודאעש (מאז שנות ה-90)

• רקע: אל-קאעידה (פיגועי 11 בספטמבר 2001) ובהמשך דאעש, שהכריז על "ח׳ליפות" בעיראק ובסוריה ב-2014.
• מחיר: רצח עם ביזידים (מאוגוסט 2014), שעבוד אלפי נשים, הוצאות להורג המוניות של שיעים, נוצרים וסונים שהתנגדו. רוב קורבנות הג׳יהאדיזם בעולם הם מוסלמים.
• איך הסתיים (חלקית): הח׳ליפות הובסה בשטח עד 2019 בידי קואליציה בינלאומית וכוחות מקומיים, אך הארגון ושלוחותיו ממשיכים לפעול, בעיקר באפריקה ובאפגניסטן.

מה עזר בעבר לסיים סכסוכים עם ממד דתי

• הפרדת הדת מהמחלוקת המעשית: בשלום וסטפליה ובהסכם יום שישי הטוב לא הוכרע מי צודק בשאלות אמונה; הוסדרו שלטון, גבולות וזכויות.
• חלוקת שלטון והבטחות למיעוטים: טאיף, דייטון וצפון אירלנד. החיסרון: חלוקה לפי עדות עלולה לקבע את הזהויות ולשתק את השלטון.
• אוטונומיה או היפרדות: בנגסמורו בפיליפינים, ודרום סודאן (שהראתה גם שהיפרדות לא מבטיחה שקט).
• הסדרים סביב מקומות קדושים: "הסטטוס קוו" העות׳מאני בכנסיית הקבר ובמקומות קדושים נוספים (מ-1757 ו-1852) עדיין מסדיר את חלוקת השליטה בין העדות הנוצריות.
• אנשי דת כמתווכים: קהילת סנט אג׳ידיו במוזמביק (1992), מנהיגות דתית בליבריה ובדרום אפריקה, והכומר והאימאם מקדונה. למנהיגים דתיים יש לגיטימציה שאין לפוליטיקאים, אבל גם יכולת לחבל.
• אמת, צדק ופיוס: ועדות אמת (דרום אפריקה) ובתי דין (על יוגוסלביה לשעבר ורואנדה) – כדי שהקורבנות יוכרו ושהאלימות לא תחזור.
• מה החוקרים מזהירים: הסכמים שלא כוללים את הקבוצות החמושות או את הציבור הדתי עלולים להתערער; ושלום פורמלי בלי שינוי בחינוך ובכלכלה נשאר לעיתים "שלום קר".

סכסוכים בימינו שיש בהם ממד דתי משמעותי

לפירוט על כל סכסוך – רקע, מה מקשה על שלום ומה עשוי לסייע: מלחמות וסכסוכים כיום.

המצב משתנה, והדת היא בדרך כלל אחד מכמה גורמים, לצד גורמים לאומיים, אתניים וכלכליים:

• הסכסוך הישראלי-פלסטיני: סכסוך לאומי שיש בו מרכיבים דתיים בולטים, כמו הר הבית ואל-אקצא, וזרמים דתיים קיצוניים בשני הצדדים. לפרק המלא: הסכסוך הישראלי-פלסטיני והדת.
• קשמיר: בין הודו לפקיסטן, ומתחים בין הינדים למוסלמים. באפריל 2025 נרצחו בפיגוע ליד פהלגאם 26 בני אדם, רובם תיירים הינדים, ובמאי 2025 פרץ עימות צבאי קצר בין שתי המדינות.
• סוריה: אחרי נפילת משטר אסד (דצמבר 2024) – אלימות עדתית נגד עלווים בחוף (מרץ 2025; ועדת חקירה ממשלתית מנתה 1,426 הרוגים) ונגד דרוזים בסווידא (יולי 2025; לפי ארגוני זכויות אדם, יותר מאלף הרוגים).
• אזור הסאהל וניגריה: מרד ג׳יהאדיסטי של בוקו חראם וקבוצות המזוהות עם אל-קאעידה ודאעש, וגם מתחים בין נוצרים למוסלמים.
• מיאנמר: רדיפת המוסלמים הרוהינגה ומשבר הפליטים מאז 2017.
• אפגניסטן ופקיסטן: שלטון הטליבאן ופיגועים עדתיים נגד שיעים ומיעוטים.
• תימן והמפרץ הפרסי: מאבק אזורי עם ממד סוני-שיעי.

קדושת החיים בדתות – השוואה

כל הדתות הגדולות אוסרות רצח ורואות בחיי האדם ערך מקודש. ההבדלים הם בשלוש שאלות: מה מקור הערך, על מי הוא חל (אדם בלבד או כל יצור חי), ומתי מותר בכל זאת ליטול חיים – הגנה עצמית, מלחמה, עונש מוות ומות קדושים.

מה עולה מההשוואה

• אין דת שאפשר לקבוע שהיא "מקדשת את החיים יותר" – העיקרון המרכזי דומה, ולפעמים זהה כמעט מילה במילה: הפסוק בקוראן על "מי שמחיה נפש" מגיע מהיהדות – הוא מציג את עצמו כציווי ל"בני ישראל", ותואם את המשנה (סנהדרין ד, ה).
• הניסוח המשפטי המפורש ביותר לעליונות חיי האדם הוא פיקוח נפש ביהדות. ההיקף הרחב ביותר – כל יצור חי – הוא בג׳ייניזם ובבודהיזם.
• ההבדלים הגדולים הם בחריגים – מלחמה, עונש מוות ומות קדושים – ובעיקר בפרשנות של זרמים ותנועות בתוך כל דת. אותו מקור משמש גם לקריאה לשלום וגם להצדקת אלימות.

פיגועי התאבדות והדת

מה הדתות אומרות

• יהדות, נצרות ואסלאם אוסרות התאבדות. באסלאם יש חדית׳ מפורש שמי שהורג את עצמו נענש בגיהנום.
• מות קדושים – קידוש השם, מרטיר, שהיד – הוא בכל הדתות מי שנהרג בגלל אמונתו, לא מי שהורג את עצמו כדי להרוג אחרים.
• בג׳ייניזם יש מוות מרצון (סאלקהנה), אבל זה צום בסוף החיים, בלי לפגוע באיש.

איך עוקפים את האיסור

ארגונים אסלאמיסטיים מבחינים בין "אנתחאר" – התאבדות, האסורה – לבין "אסתשהאד" – חתירה לשהאדה, המקודשת. כך אותו מעשה מוצג כמצווה, עם הבטחה לגן עדן וכבוד למשפחה.

• התירו: אנשי דת כמו יוסף אל-קרדאווי, בעיקר נגד ישראלים.
• אסרו: אנשי דת בכירים רבים, ובהם המופתי הראשי של סעודיה ופסק ההלכה של טאהיר אל-קאדרי (2010) נגד טרור ופיגועי התאבדות.

ההיסטוריה – לא רק דת

• סיפורים קדומים: שמשון ("תמות נפשי עם פלשתים"), הסיקריים בימי בית שני והאסאסינים (המאות ה-11–13) יצאו למשימות שלא חוזרים מהן – אבל בלי לפוצץ את עצמם.
• הקמיקזה היפנים (1944–1945): בעיקר לאומיות ופולחן הקיסר, עם רכיב של שינטו ממלכתי.
• הגל המודרני התחיל ב-1983 בלבנון, בפיצוץ מפקדת הנחתים האמריקאים בביירות בידי ארגון שיעי שזוהה עם חיזבאללה. משם עבר לחמאס ולג׳יהאד האסלאמי (משנות התשעים) – וגם לארגונים חילוניים: הנמרים הטמיליים בסרי לנקה וגדודי חללי אל-אקצא של פת״ח.
• מאז 2003 – בעיראק, באפגניסטן, בסוריה ובאפריקה – רוב פיגועי ההתאבדות בעולם בוצעו בידי ארגונים סלפיים-ג׳יהאדיסטיים, כמו אל-קאעידה ודאעש.

מה המחקר אומר

• רוברט פייפ ("Dying to Win", 2005): המניע העיקרי אסטרטגי – ארגון חלש נגד מדינה חזקה שנתפסת ככובשת, בנשק זול ומדויק.
• אסף מוגדם ("The Globalization of Martyrdom", 2008): הג׳יהאד הסלפי הפך את השיטה מכלי של מאבק לאומי מקומי לכלי עולמי – וכאן לדת תפקיד מרכזי יותר.
• חוקרים מתארים את הדת בעיקר כמכפיל כוח: היא נותנת לגיטימציה, עוזרת בגיוס, ומחזקת את המחויבות לקבוצה (צוואות מצולמות, האדרה פומבית).

בשורה התחתונה

הדת לא הכרחית לפיגועי התאבדות – יש מקרים חילוניים – ולא מספיקה להם – רוב המאמינים ואנשי הדת דוחים אותם. אבל בדור האחרון היא הצידוק הנפוץ ביותר להם, בעיקר בזרם אחד: הג׳יהאד הסלפי.

דתות כגורם לשלום

• מוזמביק (1992): קהילת סנט אג׳ידיו הקתולית תיווכה בהסכם השלום שסיים מלחמת אזרחים.
• ליבריה (2003): נשים נוצריות ומוסלמיות בהנהגת לימה גבואי הובילו מחאה שסייעה לסיום המלחמה. גבואי קיבלה פרס נובל לשלום.
• דרום אפריקה: הארכיבישוף דזמונד טוטו הוביל את ועדת האמת והפיוס.
• מאבקים לא-אלימים: גנדי (בהשראת אהימסה) ומרטין לותר קינג (בהשראה נוצרית) הובילו מאבקים לא-אלימים ששינו מדינות.
• קמבודיה: הנזיר הבודהיסטי מהא גוסננדה הוביל צעדות שלום אחרי שלטון הקמר רוז׳.
• "מסמך האחווה האנושית" (2019): האפיפיור פרנציסקוס והאימאם הגדול של אל-אזהר, אחמד א-טייב, חתמו עליו באבו דאבי.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני והדת

פרק מורחב על הסכסוך שבו הדת והלאום שזורים זה בזה.

• לפרק המלא: הסכסוך הישראלי-פלסטיני והדת